המנעות- חלק ב

רציתי/ מיטל חודורקובסקי רָצִיתִי לְהַגִּיד לְךָ, אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת וְגַם, אֲנִי צְרִיכָה קְצָת לְבַד בְּאֶרֶץ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי. וְגַם, יָפִים יְלָדֵינוּ. וְגַם, מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הָיִינוּ. וְגַם, אֵיפֹה אֲנִי מַתְחִילָה, וְאַתָּה נִגְמַר, מִזְּמַן רָצִיתִי לִשְׁאֹל. וְכָל מָה שֶׁיֹּצֵא לִי, תִּסְגֹּר אֶת הָאֹרֶז, תַּעֲבִיר לַמְּיַבֵּשׁ אֶת הַכֹּל.

לעיתים יש תחושה בזוגיות שחיים זה לצד זו, כמו שותפים לעסק במקרה אחד, או כמו בוס.ית ועובד.ת במקרה אחר. ויש קושי לדבר, לומר דברים שהם מעבר ליום-יום כמו כביסה ואורז. לפעמים השגרה סוחטת, מייבשת ומבשלת לנו אתגרים.

זוגיות מורכבת מפרטים, משני אנשים שכל אחד עובר בחייו הצלחות, משברים וטלטלות. ובסופו של דבר הכל נכנס לתוך המערכת הזוגית, גם אם רק בהתנהגות ולא במילים. הימנעות מלדבר היא לא בהכרח כלפי בן.ת הזוג, לעיתים היא של האדם מול עצמו, רק שבתוך הקשר הזוגי זה יגרום להימנעות מלדבר.

לעיתים נגמרות המילים ויש הצמדות לפעולות, לשגרת הבית, לטיפול בילדים. למה? כי יש תחושה שחייבים לעשות את אותם פעולות ואין זמן ומקום לדבר.

כמה קשה (ולפעמים בלתי אפשרי) לעצור, לשתוק יחד ולאפשר שלאט לאט יגיעו המילים. הכביסה והאורז יחכו.