זה בעיה שלך

ואוו, זה ממש לא קשור אלי. זה אתה עם הבעיות שלך, תפסיק לזרוק את זה עלי. זה ממש שלך.

באמת? את מבינה שזה השריטות שלך, שלא פתרת אותם מעולם.

אז האם הבעיות של בן/בת הזוג הן בעיות שלהם ולא קשורות אלינו?

פשוט שילכו לטפל בעצמם ויעזבו אותנו. לא?

מאוד הגיוני לכאורה,

מצד שני, ממש לא פשוט.

לכאורה זה נכון, אם אדם חווה טראומה מסוימת, רצוי שיטפל בעצמו ולא יפעל מתוך המצוקה שנוגעת לטראומה. למשל, אישה שעברה פגיעה מינית בטיול שנתי, האם נכון שתאסור על ילדיה לצאת לטיול שנתי? כמובן שהיינו רוצים שתקבל טיפול בטראומה וכך אולי יתאפשר לה לעמוד בסבל ובחרדה כאשר ילדיה יוצאים לטיול שנתי.

בזוגיות זה כבר יותר מורכב, גם אם היה טיפול אישי, התנהגות מסוימת עשויה ללחוץ בדיוק על 'הכפתורים' המהווים טריגר לאחר.

אז נשאף כמובן שכל אחד יקבל טיפול הנוגע למצוקה שלו, אבל בזוגיות כמו בזוגיות, הכל מורכב יותר.

יש צורך באחריות ורגישות כלפי אותם כפתורים חשופים.

לומר: זה בעיה שלך. זה כמו לומר: לא אכפת לי מהמצוקות שלך, הן רק שלך ואין לי נגיעה לזה.

ואנחנו יודעים הרי שמצוקה של אחד, הופכת מהר מאוד למצוקה של שני בני הזוג.

נדרשת כאן ראשית, הכרה בכך שיש לאדם רגישות בתחום מסוים. כמו שרופא שואל בבדיקה: כאן כואב? וכאן? קודם נאתר את מקור הכאב.

ובהמשך אם אדם יכול להגיד, למשל: 'כל מה שנוגע לפרידה, מציף אותי, הרבה מעבר לאדם אחר', אולי כי אותו אדם חווה נטישה או אובדן.

אבל היכולת לומר זאת, להכיר בפּגיעוּת ולהביא אותה לזוגיות, היא ההתחלה.

בהמשך יהיה צורך להבין לְמָה אותו אדם זקוק בזוגיות, לאיזו רגישות ובאיזה מצבים.

וכמובן אותו התהליך לבן/בת הזוג השני.

אם נפסיק לדרוך על אותם פצעים, אם נוכל להכיר בהם ולבקש רגישות.

נתחיל בצעדים ראשוניים של קרבה, כזו שמייצרת אינטימיות רגשית, כזו שלפעמים לא מוצאים בתוך זוגיות.

מציעה לא לוותר עליה.