מטלות הבית

איך המתבגר לא מבין שהוא צריך לשטוף כלים?

למה הם לא נוקפים אצבע לניקיון הבית?

למה? התשובה הכי פשוטה היא: ככה

ככה, כי לא בא להם

ככה, זה אלו מטלות מעצבנות

זו האמת ובינינו, גם הורים לא אוהבים לנקות ולסדר.

רובנו נעדיף לנוח מול סדרה בנטפליקס ולא לנקות.

זה לא אומר שהילדים עצלנים, אגואיסטים או חסרי אחריות. זה בעיקר אומר שהם אנשים רגילים שלא נהנים ממטלות כאלה. נורמלי לגמרי.

אל תצפו שהם יבינו זאת מעצמם ויתנדבו לכך מעצמם, זה בדיוק כמו שנצפה שאזרחים יבינו את היופי והצדק שבלשלם מיסים ויהיו מאושרים לשלם מיסים בכל חודש.

גם אם יש היגיון בכך, זה עדיין מעצבן ומתסכל.

כך גם מטלות הבית.

אבל מה לעשות שיש מטלות, והבגדים בסל הכביסה שייכים גם לילדים, כך גם הכלים והרצפה של הבית.

ולכן ציפייה לשותפות היא טבעית ומתאימה. רק שהדרך למצוא את שיתוף הפעולה, היא לא פשוטה.

אני ממליצה להתחיל כבר בגיל צעיר לשתף ילדים במטלות שהם בוחרים אוהבים, כל דבר קטן נחשב העזרה וראוי לעידוד (לזרוק לפח המחזור, להוריד כביסה, להשקות עציצים)

עכשיו למתבגרים-

אני ממליצה עם מתבגרים, ממש כמו אנשים בוגרים אחרים, להגיע להסכמות.

להכין רשימת מטלות (קטנות וגדולות) ולבקש להשתבץ.

לומר תודה על כל מטלה שילד עושה. שום דבר לא מובן מאליו. אגב, בדיוק כמו שמומלץ שבני הזוג יודו אחד לשני על: כביסה, ארוחה, שטיפת כלים. תהיו עם ארנק פתוח למחמאות. אכתוב זאת שוב: שום. דבר. לא. מובן. מאליו.

אז: " תודה ששטפת כלים" " איזה כיף שהכנת חביתה"

קודם שתהיה הכרת תודה בין ההורים ואז גם כלפי כל ילד שעשה מטלה.

יש מטלה שאף ילד לא מוכן לעשות? כנראה שיש לזה סיבה. למשל אולי תגלו שמפחיד אותם לזרוק את הזבל בחדר הפחים החשוך. או שהם נגעלים מכיור מלא כלים. הרי יום יבוא והם ייאלצו לעשות לבדם את כל המטלות, בינתיים עדיף שזה יגיע מתוך הסכמות.

בסופו של דבר ילדים לא יזכרו אם היו כלים בכיור או לא.

הם יזכרו איך ההורים דיברו אליהם.

לדעתי עדיף צעדים קטנים בשיתוף במטלות ושילד יעשה משהו קטן בבית, לעומת מאבקי כוחות אינסופיים.

לחיי כביסה מקופלת

כיור נקי

ובית רגוע ממאבקים